החלטה בתיק רע"א 3323/12

               לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' פרגו) מיום 21.3.2012, בה נדחתה בקשת המבקשים להעברת הדיון בתובענה שהגישה נגדם המשיבה לבית הדין לעבודה.

               אלה הן העובדות והטענות הצריכות לעניין:

1.            המבקש 1, מר אביתר שרעבי (להלן: אביתר) שימש במועד הגשת התביעה נושא בקשה זו בעל המניות היחיד של המבקשת 2, אינדיגו טלקום בע"מ (להלן: אינדיגו). אביתר הוא בעלה של הגב' סנדרה מסיקה, שעבדה עד לשנת 2008 אצל המשיבה, רמפל סלולר סטוק מרקט בע"מ (להלן: סנדרה ו- רמפל בהתאמה). בחודש אוקטובר 2011 הגישה רמפל תביעה נגד אביתר ונגד אינדיגו (להלן: המבקשים) בעילות של גזל סוד מסחרי, עשיית עושר ולא במשפט, גזילת חומר מחשב, מחיקת חומר מחשב, הפרת חובה חקוקה והסגת גבול במיטלטלין. במסגרת התביעה טענה רמפל כי המבקשים, בשיתוף עם סנדרה, גזלו ממנה סודות מסחריים וכי השימוש שהם עושים במידע זה מהווה מקור לפעילותה ולרווחיה של אינדיגו. בתגובה, עתרו המבקשים לדחיית התביעה על הסף ולחלופין להעברתה לבית הדין האזורי לעבודה. טענתם המרכזית של המבקשים הייתה כי הלכה למעשה מופנית התביעה נגד סנדרה, בהיותה עובדת לשעבר של רמפל שפוטרה בחודש יוני 2008 ובהיותה הבעלים בפועל של אינדיגו, ועל כן הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה.

2.            בהחלטתו מיום 21.3.2012 דחה בית משפט קמא את הבקשה בקובעו כי עילות התביעה מיוחסות לאביתר באופן אישי ובינו לבין רמפל כלל לא התקיימה מערכת יחסי עובד-מעביד; כי גם ביחס לאינדיגו לא התקיימה מערכת יחסים מעין זו; כי במועדים הרלוונטיים להגשת התביעה לא הייתה אינדיגו בבעלותה של סנדרה; וכן כי גם אם במהלך שמיעת הראיות יתעוררו סוגיות הקשורות במערכת יחסי העבודה שבין רמפל לסנדרה אין בכך כדי לשלול את סמכותו העניינית לדון בתובענה.

3.            מכאן הבקשה שלפניי בה טוענים המבקשים כי נוכח מכלול הנסיבות שהובילו להגשת התביעה ונוכח העילות והסעדים המבוקשים בה, הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. המבקשים טוענים כי הסכסוך במהותו הינו בין רמפל לבין סנדרה, על רקע יחסי העבודה ביניהם ואופן סיומם. לטענתם, שמה של סנדרה מופיע לכל אורך התביעה וזו הוגשה לאחר שכשלו ניסיונותיה של רמפל להוציא צווים זמניים נגד סנדרה בבית הדין לעבודה. המבקשים טוענים עוד כי סנדרה היא הבעלים, המנהלת והעובדת היחידה של אינדיגו וכי אביתר היה הבעלים הפורמאלי של אינדיגו בתקופה מסוימת בעבר, ולכן כל סעד שייפסק בתובענה ישפיע באופן מיידי על סנדרה. בנוסף טוענים המבקשים כי הטענות בדבר גזל סוד מסחרי מופנות כלפי סנדרה וכי העובדה שרמפל המציאה לה דרישה למענה על שאלון וכן העובדה שכל נספחי כתב התביעה הינם מסמכים שנחתמו על-ידי סנדרה יש בהן כדי להעיד על מעורבותה. עוד נטען כי בשורה של פסקי דין נקבע כי המבחן לקביעת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה הינו רחב ועימו נמנית כל תביעה הנוגעת ליחסי עבודה. לטענת המבקשים, ההלכה שנקבעה בע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פד"י נט(3) 497 (2004) (להלן: ענייןפי.או.אס), עליה הסתמכה רמפל, אינה חלה בעניינו והם מוסיפים כי נוכח העובדה שרמפל יזמה ראשונה הליכים בבית הדין לעבודה נגד סנדרה היא מנועה מלטעון כעת שהסמכות העניינית אינה נתונה לבית הדין. לבסוף טוענים המבקשים כי יש לאחד את הדיון בתובענה שבכאן עם תביעה שהגישה סנדרה נגד רמפל ונגד בעליה, מר רמי פלר, המתבררת בבית הדין האזורי לעבודה וזאת משיקולים של יעילות הדיון ובשל החשש מפני הכרעות סותרות.

4.            רמפל, מצידה, טוענת כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי שכן המבקשים מעולם לא היו עובדים שלה ועילות התביעה נגדם עצמאיות, אישיות ונפרדות מן הטענות המופנות כנגד סנדרה ואינן נובעות מקיומם של יחסי עבודה או מסכסוך עבודה. כך למשל, רמפל מציינת כי אביתר נתבע בגין גזילה ומחיקה של חומר מחשב שהוא ביצע בעצמו ואינדיגו נתבעת בגין שימוש בסודותיה המסחריים של רמפל ולא בגין נטילתם. רמפל טוענת עוד כי אין כל תביעה שלה כנגד סנדרה התלויה ועומדת בבית הדין לעבודה וכי ההליך המתברר שם הוא דווקא תביעה שהגישה סנדרה נגדה לבית הדין האזורי לעבודה, הנסמכת על עילות שונות באופן שאינו מקים חשש למתן הכרעות סותרות. רמפל מוסיפה ומציינת כי אכן באחת מדרישותיה למענה על שאלון התבקשו תשובותיה של סנדרה, אולם לכתחילה יועד השאלון עבור אינדיגו בהיותה נתבעת בתובענה ותשובותיה של סנדרה התבקשו נוכח הצהרת המבקשים כי היא הבעלים, המנהלת והעובדת היחידה של אינדיגו. רמפל טוענת כי בעניין פי.או.אס, החל על המקרה שלפנינו, נקבע כי במקרה בו תביעה כוללת הן עילות המצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה והן עילות המצויות בסמכותו הכללית של בית משפט אזרחי אחר, יש לפצל את הדיון בין הערכאות אף אם מדובר באותם הנתבעים. לטענתה, הלכה זו מקבלת משנה תוקף בענייננו אשר בו אף אחת מעילות התביעה אינה מושתתת על יחסי עובד-מעביד ולכן אין מקום להעביר אף לא אחת מהן לבית הדין לעבודה. עוד טוענת רמפל, בין היתר, כי טענת המניעות שהעלו המבקשים אינה מדויקת מבחינה עובדתית וכי מניעות אינה יוצרת סמכות לערכאה שיפוטית.

5.            לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה לדון בתובענות שבין עובד או חליפו לבין מעביד או חליפו קבועה, בין היתר, בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה) הקובע כך:

"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -

(1)   בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]"

               סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה נלמדת גם מסעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט 1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות), הקובע:

"(א) לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון-

(1)   בתובענה בין עובד לבין מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', והנובעת מיחסי עובד ומעביד;

(2)   בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור".

               עינינו הרואות - סעיף 24 (א)(1) לחוק בית הדין לעבודה קובע שני תנאים לצורך הקניית סמכות שיפוט לבית הדין לעבודה: האחד, קיומם של יחסי עובד-מעביד (בין אם אלה התקיימו בעבר או שהם עתידים להתקיים) והשני, עילת תביעה הנוגעת ליחסי העבודה (ראו: בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176, 184 (2005)); עניין פי.או.אס, 513-510). סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, מקנה אף הוא סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעה שעילתה הפרת הוראה מהוראות פרק ב' לחוק ובלבד שהעילה נובעת מיחסי עובד-מעביד. מהוראות החוק הנזכרות לעיל עולה מפורשות כי הסמכות העניינית המוקנית לבית הדין לעבודה נקבעת על פי העילה ולעיתים גם על פי זהות הצדדים (ראו עניין פי.או.אס, 512). במקרה דנן, התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי הופנתה נגד אביתר ונגד אינדיגו בלבד ואין חולק כי לא התקיימו בינם לבין רמפל יחסי עובד-מעביד. עילות התביעה מופנות ומכוונות כלפי מעשיהם של מבקשים אלה ואילו סנדרה אינה צד לתביעה וממילא אין עילה ואף לא סעד המופנים באופן אישי כלפיה. יתרה מכך, במועד הגשת התביעה לא הייתה סנדרה הבעלים של אינדיגו. בנסיבות אלה, נראה לי כי בדין דחה בית משפט קמא את הבקשה להעברת הדיון אל בית הדין לעבודה.

6.            בשולי הדברים אוסיף כי ברע"א 8409/07 פורייה מערכות (1989) בע"מ נ' רובגרופ ט.א.ק בע"מ, פיסקה ו' (טרם פורסם, 13.4.2008) (להלן: ענייןפורייה), ציין השופט א' רובינשטיין כי מקובלת עליו עקרונית הגישה לפיה בתביעות מעביד נגד עובד בענייני הגבלת חופש העיסוק וחובת השמירה על סודות מקצועיים, משתרעת הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה גם על הדיון לגבי צד שלישי, המעסיק או מי שעומד להעסיק עובד לשעבר של המעסיק-התובע. זאת, על מנת להבטיח את האפקטיביות של הצווים הניתנים נגד העובד לשעבר. אך בעניין פורייה כמו בענייננו לא נדרש בית-המשפט להכריע בדבר, בין היתר, מן הטעם שהעובד לא היה צד לאותו הליך ועל כן לא מצא בית המשפט בעניין פורייה הצדקה לקביעה כי שני הצדדים שם - אשר ביניהם לא התקיימו יחסי עבודה - יתדיינו בערכאה המיוחדת לעניינים אלה.

               הוא הדין בענייננו. סנדרה, העובדת לשעבר, איננה בעלת דין בהליך דנן, והעילות שהופנו כנגד המבקשים הן עילות עצמאיות המתייחסות למעשיהם שלהם.

               אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי דינה של רמפל בסך של 10,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ט"ז בסיון התשע"ב (6.6.2012).